פעיל זכויות האדם והפרשן הפוליטי האזרבייג’ני החי בסקוטלנד פואד אלקברוב טוען שמלחמת נגורנו-קרבאך “הפכה את העיר אגדאם התוססת בת 40,000 התושבים, עם בתי התה המהודרים שלה וגורדי השחקים מהתקופה הסובייטית לעיר הרפאים הגדולה בעולם, עם 6,000 הרוגים ועוד אלפי חיים הרוסים”.
לצערי, לא הרבה השתנה בשנת 2021, לא רק באגדם אלא בכל אזור קרבאך שבאזרבייג’ן.
בשבוע שעבר נסעתי בחברת שר התקשורת לשעבר איוב קרא לאזור קרבאך שורץ המוקשים עם שיירה של עיתונאים רוסים כדי ללמוד עוד על הסכסוך האחרון בין ארמניה לאזרבייג’ן. שנינו היינו המומים ממה שמצאנו שם.
מחלון האוטובוס, קילומטר אחר קילומטר, לא ראינו דבר מלבד בתים הרוסים, ערים וכפרים חרבים,
שדות חקלאיים שרופים ועצים עקורים. גם הפרות בשדות והדגים בנהר לא ניצלו מהמאמץ המאסיבי של ארמניה לטהר את האזור מתושביו ולהפוך אותו לשממה. הארמנים הציתו כל כך הרבה שריפות עם נסיגתם, שראינו בעת ביקורנו באזור שדות שעדיין עולים בלהבות, שנה אחרי תום מעשי האיבה.
הנסיעה בדרכים המלאות מהמורות היתה כמעט בלתי אפשרית והטלטולים הנוראים גרמו לנו לא מעט סבל, כשהנהג נאלץ לבצע פניות זיגזג פתאומיות כדי לא ליפול לבורות שנפערו לפניו. ראינו לא מעט כלי רכב תקועים בצד הדרך שנהרסו בגלל תנאי הנסיעה הקשים. גם האוטובוס שלנו נקלע לתאונה בגלל הכביש הגרוע, והשר לשעבר קרא, צוות העיתונאים הרוסים ואני נתקענו במשך שעות ארוכות באמצע שום מקום עד שחולצנו על ידי יחידות ממשלה וצבא אזרבייג’ניות.
ובתוך כל ההרס הזה ניצבו בכל מקום שלטים המתריעים על מוקשים. אותם שלטים הזהירו שאם נסטה מכביש העפר אפילו סנטימטר אחד, נתפוצץ. וכך עבר עלי אותו יום, תקועה שעות בשולי דרך מלאה מוקשים ומצפה לעלות בסערה השמיימה אם אפסע קצת יותר מדי ימינה או שמאלה.
עיתונאי רוסי שנלווה אלינו כן ירד מהכביש כדי להתפנות לצרכיו והגדיר את כל האזור כשירותים ציבוריים. עניתי לו כי מר קרא ואני לא נשתמש בשטח הזה כשירותים, משום שהוא מסוכן מדי, והעיתונאי שאל, “ומה אם לא תהיה לך ברירה?” למרבה המזל חילצו אותנו משם לפני שלא הייתה לנו ברירה.
מה שעשתה ארמניה לאזור קרבאך הוא לא פחות מפשע חמור נגד האנושות. איוב קרא השווה את מה שראינו שם למצב בדרום לבנון, והוסיף כי מצבה של קרבאך אולי גרוע יותר. אחרי הכל, בדרום לבנון במהלך מלחמת 1982 לפחות יכולת למצוא פרות באחו ודגים בנחל, למרות ההרס העצום. בקרבאך אפילו הטבע לא שרד.
ביום הראשון שלנו בקרבאך נאלצנו לאכול ארוחת צהרים בבסיס של צבא אזרבייג’ן, מכיוון שלא היו שווקים ולא חנויות מכולת, ובוודאי לא מסעדות ובתי קפה במרחק של קילומטרים רבים, כי הכל שם נהרס במהלך שלושים שנות הכיבוש הארמני. היינו אסירי תודה לאכול בננה ולשתות קצת מים. אפילו קערת אורז קשה היה להשיג. כל עקבות הציוויליזציה הושמדו שם תחת הכיבוש הארמני.
ארמניה גם לא חסה על אתרי מורשת התרבות שהיו תחת שליטתה. במהלך סיורנו בקרבאך ביקרנו בסולטניה שלדברי נציג של ממשלת אזרבייג’ן “עד שנת 1994 גרו כאן כ -4,000 בני אדם. היו להם כרמים ענקיים ועצי תות. כולם ברחו מהאזור הזה ב-94. כל ההרס כאן קרה מכיוון שהארמנים בזזו הכל ומכרו את השלל בארמניה ובמדינות אחרות. הם אפילו הרסו אנדרטה לכבוד החיילים הסובייטים”.
אותו נציג רשמי אזרבייג’ני, שביקש לשמור על עילום שמו, סיפר לנו שממשלת איראן נהגה לשלם לארמנים כדי שיבזזו אזורים באזרבייג’ן ואת הפריטים שנבזזו מכרו באיראן. הוא הוסיף כי המסגד היחיד שלא נהרס שם נשמר רק כדי שיוכלו למתג אותו מחדש כמסגד איראני, אחרי שהרסו בו את כל סממני האדריכלות האזרבייג’נית המסורתית.
לאחר שבילינו יום שלם בסיור בכפרים ההרוסים ונסענו קרוב מאד לגבול האיראני, בילינו את היום השני שלנו בקרבאך בשׁוּשָׁהּ, עיר הבירה התרבותית של אזרבייג’ן. גורלה של שושה שפר יותר מזה של פיזולי, סולטניה, אגדאם ומקומות רבים אחרים בקרבאך, משום שהיא הייתה אחד המקומות הבודדים בקרבאך שם גרו ארמנים. אולם גם שם ההרס היה נורא.
בשושה הרסו הארמנים את ארמונה של משוררת האזרבייג’נית חורשידבאנו נטאבן (1832 – 1897). נטאבן נחשבת לאחת המשוררות הליריות הטובות ביותר של אזרבייג’ן. היא גם הייתה בתו של מהדיגולו ח’אן, השליט האחרון של ח’נת קראבאך (1748–1822). המלווה שלנו מטעם ממשלת אזרבייג’ן הוסיף כי היא שיחקה שחמט עם אלכסנדר דיומא האב והייתה נדיבה ידועה שייסדה בית ספר ופתחה מרחצאות חמאם.
מלבד ארמונה של המשוררת הלאומית האזרבייג’נית הרסו הארמנים גם בניין היסטורי של בנק, את משרדי העיתון המקומי, ומשרדי ממשלה ברחבי העיר – כולם שכיות חמדה היסטוריות. אחרי שכבשו את שושה הארמנים לא טרחו לפנות את ההריסות ולא בנו את העיר מחדש. במקום זאת הם חיו בין ערמות הפסולת במרכז התרבותי של אזרבייג’ן. עם זאת, על רקע ההרס ראינו גם סימנים של ניסיונות להחיות את העיר ואת אזור קרבאך כולו מאז שחזרו לשליטת אזרבייג’ן. מצודת שושה שופצה לאחרונה, וכך גם כמה מסגדים ומלון בעיר. האזרבייג’נים בנו שדה תעופה במחוז פיזולי הסמוך והם עובדים על סלילה מחדש של הכבישים באזורים שלגביהם קיבלו מפות מוקשים מהארמנים. הם אפילו שפצו כנסייה שניזוקה במהלך המלחמה.
השיירה שלנו ביקרה במפעל לייצור חלב שנבנה בכפר אגאלי בשיתוף פעולה ישראלי-איטלקי.
עם זאת, הדרך להפיכת קרבאך לאזור ראוי למגורים עדיין ארוכה והפלך כולו נראה גרוע יותר מאשר סטלינגרד בימי המצור הנאצי הגדול.
ואף על פי כן, כל אזרבייג’ני שעמו שוחחנו היה נחוש להחזיר את מחוז קרבאך לגדולתו ולבנות מחדש את מה שהארמנים הרסו. כמו שאמר לי בן שיחי האזרבייג’ני בשושה: “הארמנים נטשו את האזור תחת עיי חורבות כי האדמות כאן אינן שייכות להם על פי החוק הבינלאומי. אילו היו חשים קשר לאדמות הללו היו רואים בהן את ביתם והיו רוצים שיהיו יפות ומלאות חיים. אבל אנחנו, האזרבייג’נים, קשורים לארצנו ורוצים שתיראה שוב כמו בית. לכן נעשה כל שניתן כדי לבנות מחדש את מה שהם הרסו.”
