מאת רחל אברהם
במהלך ביקורו האחרון של השר לשעבר איוב קרא באזרבייג’ן הוא התארח במחנה הפליטים מסאזיר, כ-15 ק”מ מהבירה באקו, שם נפגש עם פליט מאזור העיר אגדם. ב-23 ביולי 1993 נכבשה אגדם והושמדה ע”י הכוחות הארמניים. באותו יום טרגי הפכה ארמניה את העיר התוססת הזאת, עם עשרות אלפי תושבים שדרו בבניינים רבי-קומות בסגנון סובייטי, לעיר רפאים.
הם לא חסו על בית התה ההיסטורי של העיר ולא על מוזיאון הלחם, שניהם אתרי מורשת עולמית של אונסק”ו. הגג של המסגד בעיר התמוטט והמקום תויג מחדש כבית תפילה איראני, עלבון נוסף לבני העם האזרבייג’ני. פרסקו יפהפה הושמד ושרידיו נעלמו בקרב עיי החורבות שנערמו סביבו. היום העיר אגדם לא הייתה מביישת בשוממותה את עיירות הרפאים של המערב הפרוע האמריקאי.
טאליב ממדוב, פליט מאזור אגדם, סיפר לאורח איוב קרא: “היו הרבה דברים באגדם: קולנוע, תיאטרון, מפעלים, חוות. תושבי אגדם התמחו בגידול גפנים. הם ייצרו יין. היין שלהם היה מאד מפורסם. לפני הכיבוש, זה היה אחד האזורים העשירים ביותר באזרבייג’ן בגלל הסחר שם. באגדם יכולת למצוא דברים רבים שלא מצאת במקומות אחרים בברית המועצות, כמו מעילי עור, למשל. לכן הייתה אגדם חשובה כל כך לסחר האזרבייג’ני. הרבה בני אדם חיו באזור הזה”.
בשנת 1993, לפני שאגדם נכבשה, שירתי בצבא”, סיפר ממדוב. “נלחמתי למען המולדת, ובמהלך המלחמה עזבתי את אגדם”. הוא ציין כי משפחתו סבלה מאוד במהלך המלחמה: “במשפחה שלנו היינו אמא, אבא, ושלושה אחים, וכל ארבעת הגברים במשפחתי נפצעו במלחמת קרבאך הראשונה”.
“אני נפצעתי בבטן בינואר 1994, שנה לאחר שאגדם נלכדה”, הוסיף. “החיים שלי השתנו לגמרי אחרי זה. הכל השתנה. חיי היו קשים מאוד, כמו גם מצבי החברתי. איבדתי את בית ילדותי ונאלצתי לעבור לגור במקום זר. העציב אותי שאגדם הפכה לעיר רפאים, ריקה מאדם”.
לדברי ממדוב, גורלה הטרגי של אגדם גרם בסופו של דבר למות אמו: “תאר לעצמך, אתה פוקח את העיניים ורואה שלא נשאר לך כלום ושאתה צריך לעבור לאזור אחר ורק אלוהים יודע לכמה זמן. הטעם של האוכל, הטעם של המים, הכל השתנה פתאום. זו הסיבה שאמי נפטרה בשנת 1998, המעבר היה לה קשה מאוד”.
כיום מתגורר ממדוב במחנה הפליטים מסאזיר יחד עם אשתו וילדיו. “בהתחלה היה לא קל מבחינה פסיכולוגית לעבור לגור במחנה פליטים”, הוא מספר, ומוסיף, “בין 1993 ל-1995 לא היה לנו בית”.
אחרי שנתיים ללא קורת גג קבועה העניקה לו הממשלה בית במחנה הפליטים. כעת, עם שחרור אזור קרבאך, הוא מקווה לחזור לביתו. הוא גם חולם על היום בו תשוב אגדם להיות עיר נהדרת, כפי שהוא זוכר אותה מנעוריו.
