סיון גמליאל
סירואן מנסורי, כתב כורדי לענייני המזרח התיכון, ציין בריאיון בלעדי: “יהודים חיו בעיראק מאז שנת 700 לפנה”ס לערך. בשנת 1947 הם היוו כ-2.6 אחוזים מאוכלוסיית עיראק, אך עד שנת 1951 חלקם באוכלוסייה קטן לכדי 0.1 אחוז – שלוש שנים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
הוא הוסיף וטען כי “יהודי עיראק אומרים שבשנת 1950 קיבלה ממשלת עיראק החלטה לשלול את אזרחותם בדרך לא הוגנת. לטענתם, משטרו של נוריד א-סעיד הרע את המצב כאשר באוקטובר 1951 הוא חוקק חוק להקפאת כספיהם של אלה שנשללה אזרחותם, דבר שפגע בהם קשות. רוב יהודי עיראק היגרו לישראל, לארה”ב או לבריטניה.” למעשה, רובם החזיקו במעט יותר מאשר מזוודה אחת קטנה, שכן כמעט כל נכסיהם הוחרמו.
אף על פי כן, מנסורי ציין שעל רקע הסכמי אברהם “חברים בקהילת יהודי עיראק מנסים לשקם את הקשרים עם שורשיהם ההיסטוריים ולשוב לעיראק, במיוחד דרך המחוז הכורדי שפתח את דלתותיו בפניהם לפני שנים במסגרת החירויות שהוענקו לפלגים דתיים שונים.”
עוד הוא הוסיף, כי “כורדיסטן היא המחוז היחיד בעיראק שבו קיים חופש לכל הדתות, ומאמיניהן רשאים לבצע את פולחניהם הדתיים. בניגוד לאזורים אחרים בעיראק שהיו מעורבים במלחמות אזרחים, כורדיסטן נהנית משלום ושלווה והיא הגנה על עצמה מפני הקיצוניים שמסביבה. ממשלת כורדיסטן ניסתה להגן מתוקף חוק על מיעוטים דתיים, ובעיקר על יהודים. היהודים בכורדיסטן נהנים מחופש יותר מאשר בכל חלק אחר של עיראק, הם מהווים חלק מהחברה.”
שרזד ממסאני, היו”ר לשעבר לענייני יהודים בממשלת כורדיסטן, טען: “כורדיסטן עצמאית – משמעותה חירות ועצמאות לכל הדתות באזור. מבחינתנו, כיהודים כורדיים, המשמעות של כורדיסטן עצמאית היא הגנה על 3,000 שנות היסטוריה יהודית במסופוטמיה. בכורדיסטן נמצאים קברים של הנביאים של צאצאי ישראל, כגון: נחום, דניאל, עזרא, מרדכי ואסתר. יש מאות בתי כנסת, אתרים ארכיאולוגיים ונכסים.”
הוא הוסיף כי “כורדיסטן עצמאית היא החייאה של הדת היהודית אחרי 70 שנה בארץ הזאת, שבה חיו היהודים מעל 3,000 שנה בדו-קיום וללא טינה, מלחמה, גזל, גירוש, רצח או טיהור אתני. כורדיסטן עצמאית היא שינוי גיאופוליטי במזרח התיכון והכרה במדינת ישראל. למעשה, אין זה מקרי שמאבקם של הכורדים באזור נחשב תמיד בעיני היריבים באזור לתוכנית להקמה של מדינת ישראל נוספת.
ממסאני המשיך ואמר, כי “העם הכורדי מתון מבחינה דתית ולאומית, והוא תמיד הוכיח את יכולתו לחיות בדו-קיום ובשלום עם אחרים. מסיבה זו יש לו קשרים היסטוריים ותרבותיים משותפים עם דתות שונות, כולל היהדות, אשר זכתה לאהדה בקרב חלק גדול מהכורדים בישראל ובחלקים שונים של כורדיסטן. הקשרים התרבותיים-לאומיים וההיסטוריים המשותפים יהפכו את כורדיסטן העצמאית לידידה אסטרטגית של ישראל. האסטרטגיה והמשאבים הטבעיים העשירים של כורדיסטן יהפכו אותה לשחקן חזק ובעל השפעה באזור ובעולם, דבר שיועיל לשני העמים וישרת את התהליך ליצירת יציבות, לשלום ותרבות.”
הוא הדגיש כי “כורדיסטן עצמאית תכיר ביהדות כדת רשמית, בדיוק כמו דתות אחרות. היהודים יחשיבו את כורדיסטן כמדינתם השנייה, הם יראו עצמו כאזרחים מהמעלה הראשונה, והקשרים עם היהודים בישראל ובעולם יתחזקו. כך יתגשם החלום ל”ישראל שנייה”.
ד”ר אבראהים סדיק מלזאדה, פרופסור באוניברסיטת סוראן, הדגיש: “דו-קיום היה ועודנו אחד מהמאפיינים הבסיסיים של החברה הכורדית. הרבגוניות שקיימת היום בכפרים ובעיירות בכורדיסטן היא הוכחה ברורה לדו-קיום ולסובלנות של הכורדים כלפי כל הדעות והזרמים השונים. האסלאם חלחל לתוך החברה הכורדית והצליח לכפות את עצמו על רוב העם הכורדי. אלא, שמדובר בתהליך קשה שארך עשרות ואף מאות שנים, והוא כלל אלימות, כפייה וזוועות. יחד עם זאת, הדתות הכורדיות המסורתיות כמו היארסאנים, היזידים, העלאווים ואפילו הזורואסטרים, כמו גם דתות אברהם כגון הנצרות והיהדות, הצליחו במשך מאות שנים לעמוד איתן מול ההתקדמות של האסלאם.”
הוא הוסיף: “אפילו את הדת החדשה הכורדים קיבלו לבסוף, מנקודת מבט כורדית ועם הכללים של הזרם הסוּפי, והיא הפכה למאפיין דתי של כורדיסטן. כמו כן, חלקים ממנה משותפים גם לדתות הכורדיות העתיקות. לא קיים עמק בכורדיסטן שאין בו כפרים ומקומות המאוכלסים ע”י אחת מדתות המיעוט שהוזכרו לעיל.” למעשה, ד”ר מלזאדה ציין שלאחר שהשיעים ודאע”ש השתלטו על עיראק “אלפי נוצרים, מנדעים ובהאים שחיו במרכז ובדרום עיראק עזבו את בתיהם ועברו לכורדיסטן, שם הם מצאו הגנה ומקלט בקרב החברה הכורדית.”
מעניין לגלות שהכורדים לא נטלו כלל חלק, לטענת ד”ר מלזאדה, בפרעות הפרהוד ובעזיבתם של יהודי עיראק מיד לאחר מכן: “עזבו את עיראק גם יהודים שחיו בערים והכפרים הכורדיים, וזאת משום שבאותו הזמן הייתה כורדיסטן בשליטת הצבא העיראקי, אשר ביצע פשעים לא רק כלפי היהודים, אלא גם נגד העם הכורדי בשנות השישים, השבעים והשמונים. פגשתי יהודים כורדיים רבים שעזבו את כורדיסטן בשנות החמישים של המאה הקודמת, אולם לא שמעתי מהם שהתושבים המוסלמים הכורדיים הפעילו עליהם לחץ או שהתייחסו אליהם בצורה לא הולמת. כל הלחץ הופעל מצד הרשויות שהכריחו אותם לעזוב את המדינה ואסרו עליהם לשוב לעיראק, לא לפני שעיקלו את נכסיהם הניידים והנייחים. עדיין יש אישים ומפלגות ערביות בעיראק אשר מאשימים את הרשויות המקומיות הכורדיות בגין קשריהם עם היהודים והעובדה שהן מאפשרות להם לשוב לכורדיסטן לצורכי עסקים ופעילות פוליטית.”
