מאת רייצ’ל אברהם
ב-20 בינואר מציינים ילידי אזרבייג’ן ברחבי העולם את ינואר השחור. זהו היום שבו הצבא הסובייטי נקט באלימות נגד האוכלוסייה האזרחית בבאקו בעקבות שאיפתם לממשלה דמוקרטית יותר. ב-19 וב-20 בינואר 1990 רצח הצבא הסובייטי 147 אזרחים חפים מפשע ופצע מאות אחרים.
בתלמוד הירושלמי נכתב: “כל המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם ומלואו”. על כן, ליום חשוב זה יש משמעות מיוחדת עבור כל העולם החופשי ולא רק עבור העם האזרי. בתור יהודים, שגדלו על העיקרון של “תיקון עולם”, חשוב מאוד ללמוד כיצד ממשל טוטליטרי כמו האיחוד הסובייטי דיכא עם שלם תחת שלטון קולוניאלי, כשהפשע היחיד שלו היה השאיפה לדמוקרטיה ולחירות.
אסתר הלוי, פעילה יהודית אזרית המתגוררת כיום בקנדה, הדגישה כי ינואר השחור היה טראומה רצינית עבורה, עבור הקהילה היהודית באזרבייג’ן ועבור אזרבייג’ן כולה, עד כדי כך שכל זיכרונותיה נמחקו – הפרעת דחק פוסט-טראומטית קלאסית. היא נעזרה בידידה מחמוד, שגם הוא מאזרבייג’ן, על מנת להיזכר בפרטים מסוימים מתוך מה שהתרחש.
“בתור אחת שגדלה בסביבה רב-תרבותית, הייתי ילדה שמחה”, היא ציינה. ינואר השחור חל מיד אחרי שהתחתנתי. אני מכירה חתן וכלה שהתחתנו בערך באותו הזמן ונהרגו. אני תמיד חושבת שזאת הייתה יכולה להיות אני. זה היה הרגע המפחיד ביותר בחיינו. אנשים במסכות היו מגיעים באמצע הלילה ואי אפשר היה אפילו לראות מיהו זה שיורה והורג.”
הלוי ציינה בריאיון ששלושה חברים בקהילה היהודית של אזרבייג’ן נהרגו בינואר השחור: ורה בסנטינה, נערה שנורתה בידי צלפים משום שהציצה מבעד לחלון ביתה, ג’אן מאירוביץ’, שנורה באותו היום 22 פעמים, וד”ר סשה מרצ’בקה, רופאה יהודייה שנהרגה בתוך אמבולנס בעת מילוי תפקידה.
“למען האמת, כל מה שאני זוכרת זה הפחד. לא היה לנו שום מושג מה קורה. הם הרגו כל אחד שעמד בדרכם. לא באמת היה להם אכפת. אנשים חשבו שאם הם יעמדו מול הטנקים הם לא ייהרגו, אבל אז הם הגיעו והרגו את כולם. אנשים כרעו על ברכיהם ממול לטנקים והטנקים פשוט דרסו אותם”, הוסיפה הלוי.
עבור הלוי, החוויה הטראומטית ביותר הייתה הלוויות: “היו הרבה מאוד לוויות. גם יהודים היו קורבנות של חוסר היציבות הזה לצד מוסלמים ואחרים. הסבל לא נגרם רק לאזרים מוסלמים. העובדה היא שנאלצנו לעזוב את המדינה שאנו אוהבים. נאלצנו לעזוב בגלל חוסר היציבות שהתרגש עלינו. מה שקרה זה שאזרבייג’ן הייתה מוכנה לבצע רפורמות דמוקרטית. מטרתם של אלה שהגיעו לרסק את החירות הדמוקרטית הייתה להרוס את העם כולו.”
על פי הלוי, “אנו, כיהודים, מעולם לא נבדלנו מהאחרים. כל מי שנהרג נקבר באותו המקום. לא הייתה הפרדה דתית. יהודים, מוסלמים ונוצרים נקברו כולם ביחד. כשאתה עובר על פני חיילים עם רובים, תאר לעצמך כיצד זה משפיע על חייך. אנשים חיים עם הזיכרונות האלה עד היום. כל אחד מאיתנו יכול היה להיהרג. אנו ברי-מזל שהצלחנו לשרוד.”
החוויה של הלוי תאמה את מה שכתב בספרו הכתב הבריטי תומס דה ואל בספרו “גן שחור”: “טנקים נסעו על בריקדות, ריסקו מכוניות ואפילו אמבולנסים. עדי ראייה דיברו על חיילים שירו באנשים שנמלטו ועל חיילים שדקרו את הפצועים וירו בהם. אוטובוס מלא באזרחים נפגע ממטח של יריות ורבים מנוסעיו נהרגו, כולל ילדה בת 14. ועדת חקירה צבאית עצמאית הידועה בשם “מגן” הגיעה מאוחר יותר למסקנה, שהצבא הסובייטי פתח במלחמה על אחת מהערים שלהם עצמם וקראה להעמיד לדין את שר ההגנה דמיטרי יאזוב, שהורה באופן אישי לבצע את הפעולה הזאת.”
דה ואל טען שינואר השחור היה “היום שבו מוסקווה איבדה למעשה את אזרבייג’ן. כמעט כל האוכלוסייה בבאקו יצאה להלוויות המרובות של הקורבנות. הקורבנות היו החללים הראשונים שנקברו בבית הקברות “סמטת החללים” על פסגת הגבעה שבעיר. אלפים מחברי המפלגה הקומוניסטית שרפו בפומבי את כרטיסי המפלגה שלהם, ואפילו אלמירה קפרובה, יושבת הראש של הסובייט העליון, גינתה את הפעולות של ‘הפושעים הצבאיים'”.
ד”ר פאריז אסמאעילזאדה, סגן הרקטור המנהלי באוניברסיטת אד”א, הוסיף: “20 בינואר הוא יום מאוד חשוב בהיסטוריה המודרנית של אזרבייג’ן. זהו, כמובן, יום טראגי משום שאזרחים רבים נהרגו למען עצמאותם. יחד עם זאת, זהו גם יום של גבורה ואומץ, משום שהאנשים הללו לא פחדו מהצבא של האימפריה הגדולה ביותר בעולם. הם יצאו לרחובות כדי להגן על מולדתם, על מדינתם ועל החלום לעצמאות. זה היה היום שבו נולדה אזרבייג’ן העצמאית והאיחוד הסובייטי התמוטט, משום שביום שבו אימפריה כמו האיחוד הסובייטי משתמשת בטנקים נגד האזרחים שלה, ברור שהיא לא יכולה יותר לשרוד.”
לסיכום ציין הרבה זמיר איסאייב: “ינואר השחור הוא תאריך משמעותי לכל העמים החיים באזרבייג’ן. בכל קהילה היו חברים שנהרגו. גם לאחר השחרור של שטחים אזריים ההשפעה של הטרגדיות הללו לא התפוגגה, והיא לנצח תהיה חלק מהזיכרון הלאומי של אזרבייג’ן. אני תמיד אזכור שבינואר השחור כולם יצאו לרחובות כדי להעביר את הקורבנות לבית הקברות. כמרים אותודוקסים, מופתיים ורבנים היו כולם יחד והתפללו. אז אפילו תחת השלטון הסובייטי, ההומניות והחברות בין העמים באזרבייג’ן היו עוצמתיות.”
